"שלום, אבישי כץ? המליצו עלייך. אתה חייב לעזור לנו… יהל (שם בדוי) שלנו, בן 5, בגן חובה, לקראת עלייה לכיתה א'. יהל מתוק וחכם, קסם של ילד. אבל… אנחנו כבר לא יכולים יותר. הוא נגמל כבר לפני 3 שנים מטיטול, אין לו שום בעיה עם פיפי. אבל, כל הזמן הזה הוא מסרב לעשות צואה בשירותים. ניסינו הכול! קנינו את כל הסירים האפשריים, התייעצנו עם פסיכולוגים, הבטחנו לו הכול רק שיעשה בשירותים… וכלום.
יהל אכן ילד מתוק ונבון. החשש שלו להתפנות בשירותים שכיח ומוכר ומכונה בשם 'חרדת אסלה'. הוא רצה את הדבר שרצו הוריו- להצליח לעשות את צרכיו בשירותים. אבל כמו אדם העומד בפתח מטוס עם מצנח לגבו, הוא מבועת מעצם המחשבה לקפוץ מהמטוס. אפשר להאשים אותו?
תהליך הליווי, היה רגיש מאוד ועדין מאוד: רגיש למצוקה של ההורים וללחץ והתסכול שבו הם נתונים, ורגיש לחרדה של יהל. התהליך הצריך חשיבה מחוץ לקופסה. פתרונות רבים כבר נוסו בעבר. בתחילה התחושה הייתה שקיימת עמידות איתנה ונחושה של יהל להימנע בכל מחיר מלשבת על האסלה ולהתפנות שם.
בתהליך ההתערבות נדרש מההורים המון: לשנות את ההרגלים, להוריד את הרגל מדוושת הגז ולעבור לצעדי תינוק… הגדרנו את המושג הצלחה באופן שונה. כל צעד לקראת המטרה- הוגדר כהצלחה ענקית.
התקרבות לשירותים בזמן שהוא עושה את צרכיו- הצלחה,
כניסה לחדר השירותים- הצלחה,
ישיבה על אסלה עם בגדים- הצלחה,
התחלנו לראות הצלחות קטנות. יהל התחיל לחוות הצלחות סביב הקושי הכי גדול בחייו. תחושת המסוגלות שלו והביטחון שלו גדלו בהתאמה.
התהליך היה משותף, ההורים ויהל הלכו בדרך הזו ביחד, וזה היה השינוי המשמעותי ביותר בדרך להצלחה.
הפעם הראשונה בה יהל הצליח להתפנות בשירותים הייתה כעבור חודש וחצי מהתחלת ההתערבות. לתחושות ההקלה וההצלחה האדירים היו שותפים ההורים, יהל וגם אני. כשיוצאים לתהליך, אף פעם לא יודעים איך הוא ייגמר. הפעם הראשונה בה יהל התפנה בשירותים, הייתה גם הפעם האחרונה שבה היו פספוסים.
בשיחת הסיכום עם ההורים שיקפתי להם שההצלחה הזו תיחרט לעד במוחו של יהל. הידיעה שניתן להתגבר על כל מכשול, והידיעה שההורים איתו ותומכים בו בכל קושי, הם המתנה האמיתית שאותה הוא יישא לאורך כל חייו.
